פסק-דין בתיק ת"א 32969-04-11

1.         תיק זה הועבר לבית המשפט המחוזי ביום 05.08.12 מבית המשפט השלום בנצרת.

2.         הברור בתביעה זו, פוצל לברור שאלת האחריות תחילה.

בהתאם, החלטה זו, תתמקד בשאלת אחריות הנתבעים - הנתבע 1 (להלן: " הנתבע") וקרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: " קרנית") לתאונת הדרכים בה נפגע התובע על ידי רכב אותו נהג הנתבע  - בהיותו קטין כבן 14. לציין כי קרנית שלחה הודעת צד ג' לנתבע, כפי שיפורט להלן.

3.         לציין כי כתב התביעה כולל אומנם וכאמור את שני הנתבעים, ברם לענייננו ברור כי תביעת הפיצוי, עפ"י מבנה חוק הפלת"ד, מכוונת כלפי קרנית בלבד. לציין כי גם הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שבפנינו מכוונים אך ורק כלפי קרנית.

            כאן המקום להדגיש, כי התובע בחר לבסס תביעתו עפ"י חוק הפלת"ד בלבד. התובע בחר שלא לתבוע בתביעה חלופית את הנתבע מכח עוולה נזיקית, עפ"י פקודת הנזיקין וכדומה (לענין אי תחולת כלל יחוד העילה בנסיבות בענייננו, ראה ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22/2/2011)).

            מכל מקום, משלא נתבע או נטען בסוגיה זו אינני נדרש במסגרת פסק דין זה לעסוק בנדון, לרבות דיון האם בנסיבות כפי שהוכחו בענייננו, יש אחריות מכח עוולה נזיקית כזו או אחרת, זאת במישור היחסים שבין התובע לנתבע.

4.         התובע טוען לאחריות הנתבעים למלוא הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

מנגד, טוענים הנתבעים, על צד העיקר, כי בענייננו התובע (הנפגע), אינו זכאי לפיצוי שכן חל בעניינו החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חפלת"ד"). החריג הנ"ל שולל פיצוי מקום בו הנפגע בעצמו היה המחזיק של הרכב הפוגע, והוא זה שהתיר לנהג הפוגע לנהוג ברכב הפוגע, ללא כיסוי ביטוחי.

5.         על פי המפורט, על צד העיקר, השאלה השנויה במחלוקת בענייננו הינה שאלה עובדתית - האם הנתבע עלה על הרכב הפוגע ברשות התובע, אם לאו.

פירוט טענות הצדדים

6.         התובע (יליד 1981), טען בכתבי טענותיו כי ביום 03.10.09, במסגרת עבודתו במכון לשטיפת מכוניות שבבעלותו בנצרת, פגע בו הנתבע שעבד אצלו במכון השטיפה, באמצעות רכב אופל שהמתין לשטיפה ופרטיו בתביעה (להלן: " הרכב הפוגע" ו "התאונה" בהתאמה). לטענת התובע, הנתבע נטל את הרכב הפוגע ונהג בו על דעת עצמו וללא רשותו.

7.         התובע פירט, כי במהלך התאונה הוא נדחף על ידי הרכב הפוגע לכיוון הקיר, שם נלחצה כף רגלו השמאלית ונמחצה, בין הרכב הפוגע לבין אמבטיה ישנה (לגילוי פנצ'רים) שהייתה מונחת במקום. 

8.         התובע נותח בבית החולים עפולה, ואושפז. התובע פירט בכתב התביעה את הטיפולים להם נדרש לאחר התאונה, לרבות תקופות אשפוז וניתוחים נוספים.

אציין כי ביטוח לאומי אישר תביעותיו של התובע והכיר בתאונה כתאונת עבודה. המל"ל קבע לתובע דרגת נכות כללית בשיעור של 100% עד ליום 30.04.12, לאחר מכן נקבעה לו נכות צמיתה אורטופדית בשיעור של 53%.

9.         התובע בתביעתו עתר לפיצוי בגין מלוא סכום הנזקים שנגרמו לו.

10.        התובע הכחיש כי התיר לנתבע את השימוש ברכב הפוגע ועל כן זכאי הוא לפיצוי מקרנית בהתאם להוראות סעיף 12 (א) לחוק הפלת"ד.

התובע טוען, כי הנטל להוכחת החריג החל בסעיף 7(6) לחפלת"ד והשולל זכאות של הנפגע לפיצוי, מוטל על הנתבעים, כאשר הוא עצמו עמד בנטל המוטל עליו כתובע להוכיח כי הנתבע עשה שימוש ברכב הפוגע וגרם לתאונת הדרכים בה נפגע התובע ונגרמו לו נזקי גוף.

11.        התובע מוסיף וטוען בהקשר זה כי גרסת הנתבע וקרנית בעקבותיו, לפיה נהג ברכב הפוגע עפ"י הוראת התובע היא בבחינת עדות יחידה, בזיקה לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש] התשל"א 1971.

לטענת התובע בסיכומיו, העדויות הרלבנטיות לעניין השאלה המרכזית שבמחלוקת (האם הנתבע נהג ברכב הפוגע בהוראת/הרשאת התובע - מעבידו, אם לאו) מסתכמות בעדויות התובע והנתבע בלבד. התובע מדגיש כי שאר העדים לא ראו ולא שמעו את שהתרחש טרם התאונה במהלכה ואף מיד לאחריה (זאת לרבות מר איהאב אשר נכח במכון השטיפה אך לא ראה את התאונה עצמה).